האם יכול להיות שתחושת הבטן שלי טועה?

היום אני רוצה להתייחס למקרים האלו, בהם אנחנו בטוחים שהלכנו עם תחושת הבטן, אבל איכשהו משהו מתפקשש, ואנחנו מרגישים שטעינו בדרך
ואני אספר על זה כמובן, (איך לא), מנקודת מבט אישית.

לפני כמה שנים היה לי ראיון עבודה לאיזה פרוייקט בטלוויזיה, והאמת, הבטן אמרה לי ללכת על זה. לא רק שהיא אמרה לי ללכת על זה, גם הרגשתי שכאן, בפרוייקט הזה, הולכת להיות קפיצת הדרך המשמעותית שלי.
אלו היו ימים שכבר הייתי מבולבלת לגבי העתיד המקצועי שלי בטלוויזיה, וזה נראה לי קצת מוזר, כי זה היה פרוייקט קטן יחסית, ולא מאתגר במיוחד, אז איך בדיוק דווקא מכאן תגיע הפריצה?

אבל אני כבר יודעת שאם הבטן אומרת- הולכים.

לקחתי את הפרוייקט בשתי ידיים ונתתי את כל כולי, רק שאז, הכל השתבש,
ביני לבין הבוס שלי היו פערי תפיסה ופערי תקשורת שלא הצלחנו לגשר עליהם, ממש סבלתי מהעבודה מולו, וגם כל מיני משימות שנראו לי פשוטות הפכו איכשהו למסורבלות ומייגעות.
וההתפתחות?! כן בטח… לא נראה שיש דבר כזה באופק.

אני ממש זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ואומרת לבן זוג שלי לשעבר
"שמע! אני המומה! הבטן עבדה עלי! זה הפרוייקט הכי מעאפן שעשיתי בחיים שלי!"

ואם זה לא מספיק, אחרי חודש וחצי הודיעו שמקפיאים את התוכנית, והבוס שלי שחרר אותי הביתה בשיחת טלפון מגעילה בה הוא אמר לי:
"על פי החוזה אנחנו מחוייבים לתת לך עוד שבוע עבודה, אבל את ממש לא חייבת לנצל אותו".
זו הייתה תקופת החגים והייתי חייבת כסף.
"פאק איט". אמרתי לעצמי, "אני מוחלת על כבודי, ומגיעה".

לשבוע האחרון ציוותו אותי לבוסית אחרת שעבדתי איתה כמה ימים.
זה היה קשר בשלט רחוק, התראינו פנים אל פנים רק פעמיים.
אבל כשנפגשנו ממש התרשמתי ממנה, היא הייתה כל מה שחלמתי
להיות בתחילת דרכי- עורכת פריים טיים מובילה, עם התארים וכל החבילה.
מה שנקרא– SELF MADE WOMAN

ואז ביום האחרון הייתה לנו שיחה אגבית.
בימים בהם עבדנו יחד, סגרתי לה המון פינות, והיא רצתה שאשאר ושנרחיב את העבודה המשותפת.
האמת, לא כל כך ידעתי מה להגיד, רק המחשבה מלראות את הפרצוף הבלתי נסבל של הבוס הקודם שלי במסדרון, הורידה לי את החשק לחיות, אבל היה שם עוד משהו, והיא כמובן זיהתה את זה, ושאלה ישירות- "תגידי, את רוצה להישאר בעולם הטלוויזיה?"

עניתי את האמת, שאני מתלבטת, שזו שאלה שאני שואלת את עצמי כבר תקופה ארוכה, ואז היא אמרה לי משפט אחד שלא אחלוק אותו כאן
הוא לא היה פוליטיקלי קורקט

תלונות על התעשייה אפשר לשמוע השכם וערב, אין יום שלא דיברתי עם מישהו מהתעשייה שלא היה לו מה להגיד, אבל זה היה משהו אחר. זאת לא הייתה תלונה.

זו הייתה כנות לא צפוייה שהגיעה ישר מהלב.

במשפט אחד היא תמצתה את לב העניין, את כל מה שלא הצלחתי לנסח בעצמי. את הסיבה שבגללה עלי להמשיך הלאה.

השיחה הייתה קצרצרה, אולי 5 דקות, אבל במהלכה יכולתי לשמוע את הז'יטון בראש שלי נופל.
כשהיא אמרה את מה שאמרה, עברו לי צמרמורות בכל הגוף.
ידעתי שכל התקופה המעאפנה במשרד הזה, הייתה בשביל אותו משפט שחיכה ליום האחרון שלי במשרד.

בימים לאחר מכן, הז'יטונים התחילו ליפול לי בראש כמו מכונת מזל בלאס וגאס,

חצי שנה אחר כך, כבר יצאתי לדרך חדשה.

אז מה, האינטואיציה טעתה?

אולי קפיצת הדרך לא הגיעה באופן אותו דמיינתי, אבל מה לעשות שהאינטואיציה אף פעם לא מובילה אותנו בדיוק להיכן שאנו מתכננים. חלק גדול מהשיעור של העבודה עם האינטואיציה זה לשחרר ולסמוך על עצמי ועל העולם.

בדרך כלל מה שמגלים זה שהחיים יכולים להציע רעיונות הרבה יותר מקורים, מבריקים ומעוררי השראה, ממה שהראש שלנו חושב, אבל צריך לתת להם הזדמנות, וזה קורה רק כשבאמת סומכים על הקול הקטן והלא הגיוני שמראה לנו את הנתיב.

לולא השיחה ההיא יכולתי להעביר עוד שנה או יותר בהתבשלות בתהליך. והאישה היקרה הזו חסכה לי זמן וכאב לב, ותרמה עמוקות לשינוי שלי.

תחושת הבטן לא טועה, מה שכן, לפעמים אנחנו כל כך עמוק בתוך הסיטואציה שאנחנו לא מסוגלים לראות את התמונה הגדולה.

אבל חשוב לזכור שיש אחת כזו.

ושאם גם ברגעים האלה, הקשים, המכאיבים, נשאר פתוחים ונשמור על הקשבה, בכל רגע תבצבץ לנו האפשרות להיכנס למסע מופלא.

שלך,

ניבי