הפוסט הכי מצליח שלי לשנת 2020

הפוסט הבא זכה לאלפי אינגייג'מנטים ומאות תגובות.

והוא מוגש ממני אליכם כאן באהבה.

המתנה האחרונה שקיבלתי בתקופת נישואיי ניתנה לי חודש וחצי לפני שהיחסים התפוצצו, ביום הולדתי ה-35.
הסוף בינינו כבר הורגש ברמזים. את הברכה שכתב קראתי שוב ושוב, שואלת את עצמי – "איך המילים הן כאילו אותן מילים, אבל משהו בהן מרגיש אחר כל כך?"

באותו יום קרה משהו שלא התרחש בתל אביב עשרות שנים– ירד גשם ב12 ביוני, והתוכנית המקורית – פיקניק בים, ירדה לטימיון.

"אבל למה ככה?!" פניתי ממורמרת לשמיים, "קיץ! אקלים ים תיכוני! למה דווקא היום להפר חוזה?!?!"

זה לא שהייתי מופתעת ברמות, אחרי השנה שעברתי יכולתי להאמין שגם יפול עלי מטאור. ההוא ממעל מריץ עלי דאחקות כבר חודשים, דיון נוקב מולו זה החלום שלי, יש לי הרבה מה להגיד, רק שאז הדלת של החדר הסמוך נפתחה בפזיזות.
"יוצאים לדרך", בן הזוג אמר.
"יאללה", עניתי, מבלי לדעת לאן.
בתימהון הבטתי על העיר האפרורית שנמתחת תוך כדי נסיעה, ועל הגשם שהתגבר והתנפץ כמו גרעיני פופקורן על השמשות בעיצומו של הקיץ, מראה סהרורי ויפה במקביל. כף ידו הגדולה והנעימה של בן זוגי הונחה על כף ידי סוף סוף, ולרגע קטן הוצפתי תקווה או נחמה.
"אולי אלו גישמי ברכה….", לחשתי בעדינות, חוזה מראש, מבלי להבין, שאותו יום ייצג באופן מושלם, ספרותי ממש, את כל הלך הרוח של השנה החורפית שעומדת לפניי, ואת הברכה הנסתרת הגלומה מאחוריה.

הגרוש לעתיד עצר ליד בניין גבוה ברחוב לוריא במרכז העיר. שם חיכה בחור רזה, מחוייך עם שיער ארוך ומכנסי טיפול רחבים ובהירים, זוהר שמו.
על פניי עלה החיוך המופתע ועם זאת המוכר כל כך, ששמור לכל אותם פעמים בהם בן זוגי פוגע בול בפוני. כבר חודשים רציתי ללכת למסז' מפנק, ואיכשהו מנעתי מעצמי, אפילו לא ברור למה. אולי לא מצאתי זמן. בן זוגי הכיר אותי היטב, הבין מה אני צריכה מתי, וידע בדיוק איך מצמיתים אותי למקום. ברוך. בקשב. זו הסיבה שאהבתי אותו כל כך.
רק מה שלא ידעתי, זה שבקליניקה עומד לקרות לי משהו, שלא העליתי על דעתי.

הכל התחיל רגיל. אור מעומעם, חדר צר, קריסטלים, מוסיקה מושלמת ובחור רזה עם מבט עמוק שעתיד להשעין עלי את כובד משקלו עם כפות ידיו ולעשות לי נעים. התפשטתי בהתלהבות של מסיבות בריכה, תקעתי את הראש בתוך הבייגלה בטוחה שהאתגר הכי הגדול לשעה וחצי הקרובות יהיה לבקש הפסקה לפיפי באמצע, תמיד יש לי סרטים עם זה.

רק שמשהו אחר קרה. משהו לא צפוי. זה לא היה מסז' רגיל. זהר זיהה באינסטינקט נקודות בגוף עם תקיעות ריגשית, וכשהוא לחץ עליהן, באופן בו הוא לחץ עליהן, הוא פירק משהו שהביא אותי לכדי בכי. לא סתם בכי, התייפחות של לוויות!
היו עצורים בתוכי שנה של יחסים מתפרקים, שנה של חוויות רעילות בעניינים אחרים, מאבק מול אלוהים, והגוף? הגוף זוכר הכל.

"הלו, הלו!", רציתי לעצור, "במסז' משחררים את שריר התאומים, לא? למה יורדות לי דמעות מהאף?!"
אך במקביל להתנגדות, זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לזהות עד כמה הגוף והנפש הם ריקמה אחת בילתי נפרדת. הוויה. וזה היה מפעים ומשחרר כאחד. מפתיע לחלוטין. מרפא.

קמתי מהמיטה מסוחררת מעוצמת הטיפול, ואמרתי לזוהר: "אנחנו עוד ניפגש".
רק שלא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר…
חודש וחצי אחר כך, היחסים הזוגיים עלו על שרטון.

באותה שנה גיליתי שלהפוך מנשואה לגרושה זה תהליך טרנספורמציה שלם.
הניסיון לימד אותי שכפי שהאהבה לא יכולה להיות מובטחת על בסיס נדרים, ילדים וחשבון בנק משותף, כך גם עיבוד נפשי של פרידה לא קשור בשום צורה למועד חתימת המסמכים.

עד היום אני זוכרת את השבת הראשונה בה נשארתי לבד בבית. תחושת החופש, תחושת הריקנות, הכל כל כך מעורבב.
ותוך כדי תנועה מגיעים גם אינספור מיפגשים קטנים עם האובדן, מפגשים מבלבלים, כאוטים, ובדידות שמחלחלת עד הכאב הפיזי.

זועמת, עלה בי דחף עצום לצאת למסע כיבוש, להסתער על המין השני כמו שמסתערים על שווארמה אחרי שבועיים של צום מיצים.

כי הנה- לא איבדתי את הטאצ'.
והנה – אני משלימה פנטזיות שנקברו תחת עול הנאמנות.
והנה- הכל זה מסיבה אחת גדולה, יאללה הוללות, יאללה זוגיות שנייה, יאללה מי הבא בתור?
רק שמספיק היה לחוות דייט ראשון בבר יפואי מפונפן כדי להבין שאני חיה בסרט.
השתניתי.

בעבר ההתרגשות מגברים דמתה להתלהבות של ילדה בת 4 ביום ההולדת, ברגע של פתיחת המתנות- "מה יש כאן?", "ומה יש פה?", "ומה יש שם?", אלו היו שנים קלילות בהן עצם הגילוי היה לב העניין.
אבל היום? היום אם מישהו לא מדליק לי את הצ'אקרה במוח- הגוף לא נדלק.
ואיך מישהו ידליק לי את המח?
ההיזכרות בפרטים היפים, החד פעמיים ביני לבין האקס עוד עלו על גדותיהם כמו הלומת קרב, ברגעים לא רגעים, בעוצמות לא מווסתות, בנקל. פרח מזכיר לי אותנו, ציפור מזכירה לי אותנו, השקע במדרכה מזכיר לי אותנו, בקיצור, לא נשארו הרבה תאים אפורים פנויים…

בוקר אחד נזכרתי בזוהר שהביא איתו הגשם, והרמתי צלצול.

מהר מאוד ניבנה לו ריטואל- זוהר היה נוגע, אני הייתי מתמסרת, מרפה לתוך הכאב עד היכן שהוא מוכן להתפרק, בוכה כמו ילדה שגנבו לה את הסוכרייה מהפה, ואז את אמא ואת אבא ואת אלוהים. היו פעמים שהתייפחתי בלי בושה. היו פעמים שפשוט הייתי מתענגת מהמגע המשובח עצמו, גאה בי שאני לא מפרקת את תחושת החוסר על חוויות מיניות בינוניות…
בסיום המיפגשים הרוגע לא היה נמשך שעה חמודה כמו אחרי טיפול גוף רגיל, הלכתי על ענן ימים שלמים.

חזרתי לישון, חזרתי לאכול, חזרתי לקבל החלטות נורמליות, ומתוך המקום הזה הצלחתי ללבן דברים ביני לבין עצמי בשקט, בלי רעשים מבחוץ, ולהתאהב מחדש.
לא בגבר.
בלבד.
התאהבתי בלייף סטייל.
הערב הפנוי ההוא בשבוע, הבוקר השקט שנועד רק לי, הספייס של יום שבת, ובזמן.
יש לי זמן להריח את השמיר לפני שאני זורקת אותו למרק.
יש לי זמן להרים ת'ווליום ולרקוד בסלון מתי שמתחשק לי.
יש לי זמן להטעין מצברים, ולהתמסר לבת שלי כשהיא איתי.
יש לי זמן לארח ולהדק קשרים.
יש לי זמן לחוויות מהסוג שלא דופק חשבון.
זו הממלכה שלי עכשיו.
אני חיה בקצב שלי, בתנאים שלי, בתדר שלי.
שאולי הם לא מתאימים לאף אחד אחר, אבל הם מתאימים לי.

עשיתי טעות טקטית, אסטרטגית. אני מודה. משהייתי ילדה קטנה הייתי זקוקה לזמן שקט ולפינה משלי, זה אחד הדברים שהכי איפיינו אותי, שהכי מילאו אותי מאז ומעולם. ושכחתי מזה. אחזתי בפנטזיה המיתית, ההוליוודית, של זוג הזקנים שיושבים בגינת ביתם ומחזיקים ידיים. רציתי להיות חלק מהחלום שמסמל הצלחה, מהחלום שנגע כל כך לליבי, אך מיסך אותי באותה מידה.

היום אני יודעת שהכאב הכי גדול בפרידה לא היה לוותר על הבחור, אלא הויתור על הוליווד. על החלום שמכרו לי מגיל אפס, וקניתי בחיבוק גדול ובהרבה תשלומים.

אבל היום, אפילו את בראד פיט של הניינטיז עטוף בצלופן לא הייתי מקבלת למתכונת של 24/7. זו פשוט לא אני. אני זקוקה לקצב אחר. ויכולתי לראות איך בחודשים שחלפו משהו בגוף שלי נרגע, אפילו בהשוואה לימים היפים של הנישואים, ואלוהים יודע שהיו כל כך הרבה כאלה.

שיהיה ברור, אני האחרונה שאגיד "לא" לאהבת אמת. תביאו לי את הגבר שבין זרועותיו הלב שלי נהיה פודינג, אני חותמת עכשיו!

אך הפתיחות המחודשת ללבד מאפשרת לזוגיות לא להיות מטרת חיים, אלא מה שהיא אמורה להיות מבחינתי- הדובדבן שבקצפת.
מתנה יקרה מכל.
יצירה שהחוקיות שלה נבנית מתוך הדינמיקה עצמה, ולא מתוך קונספט שראיתי מבחוץ, גם אם הוא קונצנזוס.
וזה אולי הויתור הגדול והשיעור הגדול שלמדתי מהגבר שאהבתי ומתהליך הגירושים.
וזה מדהים בעיני איך לפעמים דווקא הדרך הלא צפוייה, זו שגילית מולה כל כך הרבה התנגדות, היא זו שנועדה לפרק אותך מנשקך, לעצב אותך, להפוך אותך לאדם טוב יותר, שלו ומפוייס עם העולם, ולהעלות אותך על הדרך שליבך ייחל לה בסתר.
***
***
נ.ב. הפוסט מוקדש לזוהר, הבחור שאיתי בתמונות, (פה אני אחרי טיפול ועוד נראית מסטולה לגמרי). אם יש לך תחושה שהפיתרון הכי נכון לנפש עובר הפעם דרך הגוף. זה המספר
054-2377201