ובלי קלישאות עכשיו…מהו אחד הסודות לאושר…

האושר ביסודו מתעסק באופן בו אנחנו מקבלים את העולם. האם אנו מקבלים אותו רק בחלקו ומתוך תרעומת, או בשלמות ומכל הלב?

כשהדברים פועלים לשביעות רצוננו קל להיות שמחים, אך מה קורה ברגעים בהם אנו חווים משבר, ומרגישים שנשמט לנו השטיח מתחת לרגליים? רגעים בהם אנו מסתכלים על העולם ולא מבינים מה אנו רואים, ויש רק מין תחושה כזו, כואבת ובילתי נסבלת, שמישהו הפר חוזה לא כתוב. איך דווקא שם אפשר עדיין לקבל את המציאות בשלמותה, ולמצוא בה יופי שלא ניתן להפרכה?

בשביל לגעת בנקודה הזו אני רוצה לספר סיפור אישי קטן.

לפני שנתיים הייתי במידברן, ואת הלילה הראשון במקום בו כמעט הכל מותר העברנו אני ובן הזוג שלי לשעבר, בשוטטות. טיילנו דרך מיצגי האומנות המדהימים, השתתפנו בהפעלות, רקדנו במסיבות, אבל מהר מאוד משהו הטריד אותי ולא נתן לי מנוח-

מכל פינה אליה הבטתי, לא יכולתי שלא לראות את הדבר הזה, שעוד מימי בית ספר יסודי היה לי איתו קושי – הגדר.

גדרות איכשהו תמיד עושים לי נמלולים של עצבנות ברגליים, ובשלב מסויים ממש הרגשתי כלואה, ואמרתי לבן זוגי:
"בוא נברח מכאן!"

האוטו התחפר לנו בחולות, הכניסה הראשית – בצד השני בכלל, אז בינתיים הסתובבנו סביב הברזלים הגבוהים והמהודקים, וחיפשנו דרך להתפלח החוצה, אל הלא נודע, אל המדבר.

ובעודנו מקיפים את המתחם, צמודים לגדר כמו נמרים בגן חיות, חלפה בי המחשבה שהנה, סוף סוף הגעתי ללונה פארק האולטימטיבי, אחרי שחודשים ארוכים חיכיתי וחלמתי להגיע לכאן, ואפילו זה לא מספיק לי.
"וואלה, ניבי, יש כאן אצלך חתיכת דפיקות", אמרתי לעצמי.

באותם רגעים לא הצלחתי לראות שבסך הכל מדובר בטבע אנושי פשוט- בני אדם לא אוהבים גבולות. במקום בו נולד גבול, אוטומטית נולד גם יצר המרדנות. והנה, אפילו כאן, במקום כיפי וחופשי, בו כללי המשחק מאוד רופפים, עדיין היצר מתעורר וקורץ כמו פרי עץ הדעת בגן עדן.

הלכנו והלכנו ובסוף התייאשנו. מסתבר שהחברה של המידברן הם אנשים רציניים מאוד, הגדרות היו מהודקים, אי אפשר היה להיחלץ דרכם, אז התיישבנו על סלע, והתבוננו על הלונה פארק התזזיתי, הרועש, הצבעוני, הפסיכדלי, שזהר לנגד עינינו אל מול הריק החשוך של המדבר. ושם, מתוך שהות מרוחקת, הבנתי משהו חשוב:

שגם אם לא הכל נראה לי כאן, גם אם מבאס אותי שבכל רגע נתון אני שומעת במקביל שלושה סגנונות מוסיקה שונים בפול ווליום 24 שעות ביממה, ושהשירותים פה יכולים להיות די מזעזעים, ושתמיד תהיה שם הגדר הזו שתזכיר לי את הגבול, ושסביר שאקלע לעוד כמה סיטואציות מוזרות כמו החיבוק המתמשך ונוטף הזיעה מהבחורה הזרה ששתתה יותר מידי אמדי, ועכשיו בטוחה שממני בוקעות קרני השמש באמצע הלילה, את הכל כולל הכל, עלי לקבל באהבה.

למה?

כי רק ככה אפשר להיות חופשיים- מתוך התמסרות.

ההתמסרות היא המקום בו אנו מקבלים את חוקי המשחק, יהיו אשר יהיה, ועם כל מה שקיים בפנים- אנו בוחרים לעשות אהבה.

גם אם מדובר בחולי, בכאב פרידה, בקושי כלכלי, הסבל ותחושת הכליאה נוצרים בעיקר מהדף הסרבנות שלנו לקבל את החוקים, מהניסיונות הנואלים למצוא פירצה בגדר, מפנטזיות על בריחה למקום אחר, במקום להסב את תשומת הלב למה שקורה פנימה, ולאפשר להזדמנויות חדשות להתגלות.

"יאללה, בוא נלך לרקוד", אמרתי לבן זוגי ששקע אף הוא בתהיות משל עצמו לתוך הלילה.
"מה?! את לא רוצה ללכת?"
"עזוב שטויות, אם אנחנו כבר פה, בוא נתחרע על המקום הזה עד הסוף".

ומאותו רגע, מתוך ההחלטה להתמסר למה שיש, כל שנייה במידברן הפכה לחגיגה.

כי החופש הוא לא הריק הגדול והלא נודע, (אליו תמיד יהיה זיק של כמיהה, אך גם פחד עצום), החופש הוא המרווח שקיים בין הגדרות, ומרגע שאנחנו מאפשרים לעצמנו לנשום הכל פנימה, ללא התנגדות, נוצרת הזדמנות למצוץ את העסיס של הסיטואציות, וע"י כך לגלות את הסוד שמאחוריהן.

ומתוך אותה אינטימיות עולים פיתרונות בספונטניות, וטיבם אופטימלי משום שאין בהם פחד, הם נולדו מתוך אהבה.

ומאז, גם אל מול הקושי וסיטואציות בילתי אפשריות, אני משתדלת ככל יכולתי, (וזה באמת לא תמיד קל), לפנות אליהן כפי שהייתי פונה אל מאהב – בחיוך, בשובבות, מתוך רצון ללמוד, מתוך התמסרות, מתוך אי ויכוח עם חוקי המשחק.

כי בסופו של דבר ההתמסרות היא הבסיס לקבלת העולם מתוך שלמות, ובאופן פרדוקסלי, דווקא היא מביאה את תחושת החופש, שמולידה את השימחה שלא תלויה בדבר.

ואותה שימחה פשוטה- היא זו שמביאה ריפוי. היא הרגע בו כל הגדרות נעלמים כלא היו, והגבולות מתרחבים בה אל מעבר אופק.