אפילו רופא המשפחה שלכם יודה לכם על הפרקטיקה היצירתית המשובחת הזו

הפעם אני הולכת לספר על אחת הפרקטיקות הרוחניות שפיתחתי,

שמייצרת קיצור דרך מדהים ליציאה מלופים מחשבתיים ולחידוד היצירתיות.

זו שיטה נהדרת במיוחד עבור מי שאוהב להזיז את הגוף, וזה הסיפור מאחורי הגילוי-

בצבא הייתי מדסניקית. אני מודה שלא הייתה שום מחשבה מעמיקה מאחורי הבחירה הזו, לא הייתי כזו חזקה בספורט, לא אהבתי לזוז מי יודע כמה, זה פשוט נראה לי תפקיד סבבה, לא הזיק לי להוריד 3-4 קילו באותה תקופה, ואני מודה שגם אהבתי את הרעיון של ללכת עם פיג'מות וטרניגים במקום מדים.

התקבלתי בלי בעיה, ותוך כדי האימונים המפרכים בוינגייט, נחשפתי לריצה, ספורט שאיתו ניהלתי יחסי אהבה-שנאה במשך שנים.

התחלתי מריצות של 2 ק"מ, ועם הזמן עליתי ל10 ו 12 ק"מ, ריצות שהייתי עושה לפחות פעם בשבוע.

לקראת סיום השירות אפילו השתעשעתי עם הרעיון של ללכת ללמוד

בוינגייט אימון גופני, כי נהניתי להעביר שיעורים, יש לזה ביקוש, ידעתי שזה ישמור אותי פיט, אך מצד שני משהו שם תמיד הרגיש לי חסר.

לא ידעתי אז לשים את זה במילים, אבל אני שייכת לעולם הנפש והביטוי, והאימון הגופני היה נחמד אבל לא מספיק ממלא-

גם האנדרופינים שהשתחררו לי בגוף אחרי הריצה הכי ארוכה שאי פעם עשיתי לא השתוו באיכותן לאותה תחושת סיפוק והתעלות

כמו אמת גבוהה שהצלחתי לתפוס במילים. ואם להיות כנה, אפילו ההפך. הריצה הכי ארוכה שעשיתי הייתה זו ששברה אותי.

אלו היו 14 ק"מ שלא תוכננו מראש, פשוט תוך כדי ריצה החלטתי שאני יכולה להפיק מהגוף שלי יותר, ונכון, הצלחתי, אבל באותה מידה

גם התמלאתי תחושת מיאוס.

"די!" החלטתי, "אני לא רצה יותר אפילו לא קילומטר אחד!

זה לא באמת כיף לי, זה קשה לי, אני סובלת כמעט כל הזמן, מספיק!"

עמדתי בהחלטה הזו בכבוד יותר מ-5 שנים.

רק הייתי שומעת ריצה, והיו עוברות בי רעידות דחייה בגוף.

בקושי דילוגים הסכמתי לעשות.

אך לפעמים אנחנו מבצעים דברים מכל מיני סיבות, ורק בדיעבד מבינים מה מקומם הנכון במרקם החיים.

הבעיה שלי הייתה שלא נועדתי לרוץ ריצות ארוכות, זה לא בדם שלי,

הסיבה היחידה שרצתי כל כך הרבה, הייתה כוח הרצון האדיר שיש לי.

הרצון להוכיח שאני מכונה- שלא משנה כמה קשה לי, שום דבר לא ישבור אותי.

אין ספק שקיבלתי אחלה אימון מנטלי, אך ההיי הזה שכולם מדברים עליו בסוף- כאילו פסח עלי.

אני מנסה להיזכר בריצה הראשונה שלי אחרי ההפסקה ולמה היא קרתה, ולא באמת מצליחה. יכול להיות שזה נולד מסיטואציה מקרית,

אני כן יודעת שזו הייתה ריצה של 15 דקות, אפילו קצת פחות.

וכשכבר חזרתי, אמרתי לעצמי דבר אחד- "אין מצב שכל פעם שאני נכנסת לנעלי הספורט אני אקלל את הרגע שנולדתי.

מבחינתי יש רק חוק אחד- כיף!" אין בעיה שיהיה קצת קשה, בכל זאת, אימון לגוף, אבל אני לא עושה תחרות מול אף אחד, אם לא נעים לי- נקסט!

וכך הגעתי לזמן הנכון עבורי לריצה- בין 20-30 דקות.

השילוב האידיאלי בין מאמץ לבין רצון שלי בפאן.

ולאט לאט מתוך זה נולד השילוב בין העולמות, ומה שהפך להיות הפרקטיקה הרוחנית שלי-

מי שמכיר אותי יודע שאני מתעסקת בליצור פריצות דרך

רוחניות ונפשיות ליוצרים, ואנשים עם חלום יצירתי.

אני לא אוהבת להסתפק בפירורים, אני אוהבת שההשראה מחוברת לוריד, כמו באינפוזיה.

למה? כי כך נולדים פתרונות אלגנטיים ומותאמים אישית לכל בעיה שיש לנו גם בחיים, וגם בתהליךהיצירתי.

וכן, אחת הדרכים להיות מחוברים לנביעה היצירתית היא עבודה עם הגוף. וכיום מה שאני עושה, זה שאחרי הריצה, אני שותה מים,

עושה מתיחות, ואז נכנסת למדיטציה.

כל מי שעושה מדיטציה יודע שהמחשבות רצות בראש חופשי

ובלי שליטה, זה במיוחד מורגש בשנה – שנתיים הראשונות של התירגול.

אבל היופי הוא שאחרי ריצה (או כל ספורט אחר של סיבולת לב-ריאה), הגוף כבר פירק מתחים ולחצים, והראש הרבה יותר שקט.

מתוך השקט אפשר לצלול למקומות עמוקים ועדינים יותר של התודעה, והתובנות נעשות גבוהות ושמימיות יותר.

וכן, לפעמים התובנות לא נופלות במדיטציה עצמה, אך אז במהלך היום סביר מאוד שיעלה רעיון חדשים,

שהאסימון ייפול, איך שלא תקראו לזה…

אגב, אין כאן שום עניין מיסטי, כל מה שקרה זה שהמוח שיחרר מקיבעונות

החשיבה המעגלית (מה שנקרא הלופ), הגיע למקום שקט, ומתוך הריפיון הזה, למוח קל יותר ליצור חיבורים חדשים ולא שגרתיים- זוהי ההגדרה של יצירתיות.

וכאנשים יצירתיים אנו יודעים, שזהו הבסיס לחיים מלאי שימחה, משמעות וכיוון.

ובינינו, אם גם ככה יוצאים לאימון, לא שווה להוסיף 12 דקות שיחדדו את המיינד כמו תער?