מהי הארה? ומילה על הדרך להגיע לשם…

לפעמים שואלים אותי על הארה. מהי, מהו טיבה, ואיך מגיעים אליה?
אקדים ואומר שהארה במהותה זו חוויה מיסטית, ומי שלא עבר כזו, לא יוכל באמת להבין את פישרה.

אולי יהיה אפשר להבין את הדגדוג שלה- זה קורה לנו בהתפעמות המיסתורית שאנו מרגישים כשלפתע נפתח בפנינו נוף מפואר, או כשקורה לנו צירוף מקרים מרגש וחד פעמי, או כשמחלחלת בנו תובנה כל כך עמוקה שפתאום מתגבשת בנו החלטה שאין לערער עליה.

לכל ה"דגדוגים" האלה יש מכנה משותף: לרגע- הלב, הראש והבטן – כולם מיישרים קו.

כלומר- ההארה היא המקום ההרמוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
כשאני נזכרת ברגעי הארות שהיו לי, אני חושבת שהדבר שאני מתגעגעת אליו יותר מכל הוא אותו שקט מופתי, שמתוכו מתגלים מעמקי אמת כאלה, שאינם כלל על פי תפיסתו של השכל ההיקשי.

אני יכולה לכתוב את התובנות שעולות למי שחווה הארה, כי לכולן יש איכות משותפת, אך אין בהן יותר מידי ערך לכשעצמו. יש הבדל בין לקרוא את הדבר, ויש לדעת אותו מתוך מי התהום של הנשמה.

אני כן יכולה לספר שההארה היא המקום בו חווים את החוויה הישירה.
זאת נוכחות, אבל לא בדיוק. ברגע שאנחנו נוכחים אנחנו נשאבים למה שאנחנו עושים עד כדי כך שאנו הולכים מאבדים תחושת זמן, אבל ההארה לוקחת את הנוכחות עשרה צעדים קדימה.

כי גם כשאנחנו נוכחים, בבק אופיס של תודעתנו אנחנו עדיין האדם הזה עם השם הזה, והמין הזה, וההיסטוריה הזו, וההגדרה הזו, יש סיפור שלם לגבי מי אנחנו, שאליו אנחנו קשורים מאוד.

למעשה האישיות שלנו היא המקום שאנחנו נאחזים בו הכי חזק, כי שחרור משם יושב על הפחד הקמאי העצום ביותר- איבוד השפיות.

מי אני, אם אני לא האישיות שלי? מי אני אם לא הסיפור שאני מספר לעצמי אודות עצמי?

ההארה הם הרגעים בהם חומת האישיות נמסה כמו שוקולד בשמש אוגוסט, והכל מתבהר.

האני הוא החסד הצופה מלמעלה ועדיין חווה כל חוויה באופן החודר ביותר, האני הוא הכל והלא כלום, האני הוא כוונה טהורה וטוב מוחלט הקיימת בליבם של כל הדברים.

כתוב בספר בראשית "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו", אנא סלחו לי על מילותיי הבאות, אך יותר ממה שאנו בצלמו, האלוהי הוא שנמצא בצלמנו, הוא זה שלובש את דמותנו.

האישיות שלנו היא כותונת דקה אותה לובש מלך עירום.

וכשאנו משחררים את אישיותנו, אנו מבינים שאנו הכל מלבד אישיותנו.
האישיות היא בסך הכל ההגה הקובע את הכיוון, במציאות שהיא ביטוי אינסופי של אהבה.
(כן, כן, גם אם לחלוטין זה לא נראה או מרגיש כך).

הנגיעה הישירה בקרקעית ההוויה משחררת עוצמה, שלאחריה נולדים מחדש, כי מאותו רגע כל הדברים נחווים מתוך פרספקטיבה גבוהה, שאפשר לסכם אותה במילה אחת- קבלה.

הקבלה היא הבסיס של הריפוי.

וכשאנו פועלים מתוך המקום היודע את עצמו, רק אז האישיות היא כבר לא הסורג והבריח, אלא מי שביכולתה להעניק את מה שבאנו לחוות ולחקור בעולם הזה מלכתחילה-
זכות הבחירה.