מה הייתה ההחלטה הרדיקלית שקיבלתי לשנת 2019?

מי שמכיר אותי יודע ששנת 2018 הביאה לי הרבה מתנות, ולרובן לא היה טעם של סוכריות קופצות. זו הייתה שנה בה נפרדתי מאינספור דברים- מהרגלים ישנים, מחברים ישנים, אפילו מבעלי.

ולכן לא הפליא אותי, ואולי אפילו היה מתבקש, שסיימתי את השנה עם כאבים וחום גבוה. הגוף החזיק הרבה זמן מעמד, אך הגיע הזמן שגם הוא יגיד את דברו.

יומיים וחצי לא יכולתי לעשות כלום, אפילו לא לטפל בילדה, ונסענו יחד, היא ואני, לאמא שלי לנוח. ובעודי שוכבת באפיסת כוחות במיטה, הרהרתי ביני לבין עצמי על השנה החולפת, וכתבתי לי בפנקס את המשפט הבא-

"שנת 2018 הייתה שנה בה למדתי להיפרד. שנת 2019 תהיה שנה בה אלמד להתחבר".

והנבואה החלה להגשים את עצמה מהר מהצפוי…

בערב האחרון של שנת 2018 חזרתי הביתה ותכננתי להעביר את הסילבסטר עם ספר בחדר שינה, רק שהחיים עצמם חשבו אחרת.

על דלת הבית חיכה פתק קטן שממוען עבורי.
הפתק היה מהשכן החדש, מישהו שראיתי פעם וחצי בערך, שהזמין אותי למסיבה, שמתי היא מתחילה?
עוד פחות משעתיים!
"לא ייאמן!", אמרתי לעצמי, "לא יכולתי לצאת למסיבה, אז המסיבה החליטה להגיע ישר אלי!"

התארגנתי, הסתדרתי, הלכתי, ושם מאחורי הדלת, היה חלל מלא במוסיקה טובה ואנשים יפים, חלקם היו שכנים שלי, ואפילו לא היה לי מושג.

מאוד מאוד נהניתי, אבל אחרי הערב המהמם הזה, נוצרה עבורי בעיה חדשה.

אם להיות כנה, לא סתם לא הכרתי אף אחד בבניין. יש אסטרטגיה שלמה מאחורי האנונימיות ששמרתי עליה בקנאות בכל מקום בו גרתי.

אחרי הכל, למי יש הכי הרבה סיכויים לראות אותי מול פח האשפה, עם חולצה סגולה, טרנינג כתום, כפכפים עם גרביים, משקפיים וגולגול בשיער???

ברור שהשכנים!

אז אני מודה שמבחינתי כל עוד אני לא יודעת את שמם, והם לא יודעים את שמי, זה כאילו הסיטואציה מעולם לא קרתה.

אבל עכשיו אני כן מכירה אותם! עכשיו פחות מתאים לי שיראו אותי במעאפניות חסרת המודעות העצמית שאני מסוגלת להגיע אליה.

עד כמה שהעניין נשמע מגוחך, מסתבר שהוא מאוד הפעיל אותי. אפילו יום אחד השכנה היקרה שלי שאלה אותי: "תגידי, ניבי, למה את לא מצטרפת לווטצאפ של הבניין?"

"המחוייבות הזו גדולה עלי…". עניתי לה.

אני פחדתי. פחדתי שפתאום יתעורר בי צורך להתלבש כאילו אני יוצאת לדייט כל פעם שאני הולכת למכולת, פחדתי משיחות מביכות בחדר מדרגות, פחדתי שאנשים שאני לא ממש מכירה יראו את הקלולסיות שבי… האנונימיות שמרה עלי כל כך, כמו רצועה על כלב.

רק שמתישהו נזכרתי, שלשנת 2019 יש חוקים משלה- הרעיון השנה הוא להתחבר, להיקשר, בטח ובטח לא להדוף, לאפשר את החוויה של הביחד.

אז הנה אנחנו כאן אצלי בבית, בארוחת ערב אליה הזמנתי את כל השכנים, מתוך ידיעה שאלו האנשים שיקבלו עלי הצצה בכל מיני המצבים- היפים, המביכים, הטיפשיים, ואלו שביניהם…ושזה בסדר.

אחרי הכל דווקא דרך השחרור בסיטואציות האלה חודר אותו אור מיוחד, שנותן את מה שאנחנו מחפשים בכל מקום בו אנו גרים – תחושה של בית.

שלך,

ניבי