מה קרה בהרצאה הכי מלחיצה שהייתה לי בחיים, ומה התובנה העמוקה שנולדה שם?

 

 

אתם רואים את ההיא בתמונה? זאת אני בהרצאה הכי מלחיצה שהייתה לי בחיים. זה קרה לפני שנה וחצי בבר ברוטשילד. יותר מ-70 איש היו שם, מדרגת משפחה עד כאלה שלא הכרתי בכלל, ואני מרצה כאן על מה אם לא- "קסם האינטואיציה".

התרגשתי בטירוף מהמעמד- עוד לא היה לי מספיק ניסיון, ורציתי להעביר המון המון חומר שאמנם ידעתי, אבל עוד לא ישב לי מספיק טוב בראש כדי שאוכל להעביר אותו בנינוחות.

תוסיפו לזה שלחוויה של הרצאה בבר אין תנאים אופטימליים – אנשים אוכלים מולך, מסתכלים בפלאפון, קמים, זזים…

ואם זה לא מספיק, ידעתי שיש בעיה. אני מדברת הרבה עם הידיים, וכבר העירו לי על כך ששפת הגוף שלי נסערת מידי, לא הולמת את המעמד.

אבל מה לעשות, אני עוד לא מצליחה להיות מודעת לכל הדברים האלו בבת אחת, הכל חדש לי…

בקיצור ידעתי שאני עולה לבמה עם ההכי טוב שלי, ושההכי טוב הזה רחוק מלהיות מה שאני רוצה שהוא יהיה.

והנה רגע האמת מגיע, אני אומרת שלום לכולם, מציגה את עצמי, מתחילה לדבר, כשהלב שלי מתהפך בי כמו תוף של מכונת כביסה, עוברת דקה, דקה וחצי, ואז קורה הדבר שכל מרצה הכי מפחד ממנו.

זה מתחיל בבלאק אאוט. בלאק אאוט מוחלט! אין לי מושג מה אמרתי מקודם, אין לי מושג מה אני צריכה להגיד עכשיו, הכל נעלם לי. ואז מתחילים הזיעה והנמלול וערפול ההכרה, ואני מבינה שאני חווה צניחת סוכר על הבמה!

כדי למשוך זמן אני לוקחת כוס מים, ואני קולטת שהיד שלי רועדת לגמרי, נראה לי שהצלחתי להשחיל משהו כמו: "סליחה, אני נורא מתרגשת…", תוך כדי אני שומעת קול פנימי שאומר לי:
"ניבי, אם את רוצה, תוך שנייה את על הריצפה והכל נגמר".

"לא!" אספתי את עצמי בתוך תוכי, "לא! אני מסיימת את ההרצאה הזו!".

לקחתי כמה נשימות שהרגישו כמו נצח, והתחלתי שוב, כמעט מהתחלה.

נראה לי שרק מהתמונה אפשר לראות את האווירה המלחמתית בה הייתי שרויה. למעשה זו כמעט התמונה היחידה שיש לי משם. הצלמת אמרה לי: "סליחה, לא הצלחתי לצלם אותך, כל הזמן זזת עם הידיים".

אתם קולטים מה הלך שם? פריק שואו!

שילמתי הרבה מחירים על ההרצאה ההיא, אך אני מספרת עליה בגלל המסר החשוב מאחוריה:

כשרק יצאתי כמטפלת ומורה עם כל נושא האינטואיציה, הרגשתי כאילו השערים בפניי נפתחים. עוד לא עשיתי שום מהלך פרסומי אמיתי והגיעו אלי בקשות להרצאות בדרך "מקרה", היו לי פוסטים אליהם התחברו אלפי אנשים, עשו עלי כתבות וראיינו אותי לרדיו, הגיעו אלי מטופלים, ואפילו תל אביב בירכה אותי בדרכה – לראשונה בחיי חוויתי שיגרה בה אין מאבקים נואשים על חיפושי חנייה.

היום אני יודעת שזוהי דרכם של החיים להגיד: "ברוכה הבאה, עלית על מסלול שחיכה רק לך". כיום אני מלמדת איך להגיע לנקודה הזו בדיוק, הנקודה שאני קוראת לה- הגל הירוק.

אך כמובן שזה לא אומר שמכאן כל אתגרי חיי הסתיימו…

יש מחיר לדרך החלומות, ואחת מהן היא להיות מוכנה שאנשים יראו אותי לא מושלמת.

שאנשים יראו שאני טועה.

שאני אחווה ביקורת, גם אם היא לא נאמרת במילים.

שישפטו אותי על כל מיגרעותיי, ולפעמים אפילו יוסיפו איזו ארומת רוע פיקנטית.

וכשרואים אותנו לא מושלמים כשאנו פועלים מתוך דם ליבנו- וואו! כמה זה יכול להיות כואב!

וזו הסיבה, אני חושבת, שהרבה פעמים אנחנו נרגיש צורך להימנע מהחלומות שלנו, אני אפילו רואה את זה בקליניקה- אנשים שיודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות והם אפילו עושים, אבל ברגע שמגיעים להוצאה בפועל, מתחילים התירוצים- "זה לא מוכן", "זה לא בשל", "זה לא מושלם".

פתאום אנחנו הכי פרפקציוניסטיים בעולם.

מזל שאנחנו לא כאלה פרפקציוניסטיים כשזה מגיע להורות, כי אז מזמן היינו זן נכחד…

והאבסורד הגדול הוא- שבכלל לא משנה מה נעשה, שום דבר שנוציא לא יהיה מושלם.

השירות/העסק/היצירה שלנו זקוקים לחיכוך עם העולם החיצון, כי האופטימיזציה יכולה לקרות רק על הדרך.

דראפט ראשון שהוא מאסטר פיס, נדיר בערך כמו ליקוי חמה.

חייבים לקפוץ למים, כי רק במסע החוצה, המתנה תקבל חיים משל עצמה, ודרך אנשים, צירופי מקרים והתנסות, היא תעבור את הליטוש הנחוץ שיהפוך אותה לשלמה.

ולכן השיעור במימוש עצמי הוא קודם כל שיעור בוויתור על חשיבותנו העצמית.

ושימו לב כמה יופי יש מאחורי העיקרון ש- אני זה לא מספיק. אני זה לא מספיק בשביל ליצור את היצירה השלמה שלי.

אך אם נבחר להגיש את המתנה מתוך ענווה ואמונה, וניתן לעולם החיצון להיכנס פנימה ולהפיח בה חיים, האדוות שניצור בחיי אחרים יעניקו לנו נגיעה קטנה בנצח, ואת תחושת המשמעות העמוקה מכולן.