סיפור הדיאטה שלי, ומידע יקר ערך לכל מי שמתמודד עם התמכרות

כשאני מסתכלת על התמונה הזו אני לא יודעת מה יותר מוטרף- הצילום עצמו, או התיזמון הסימבולי בה נלקחה….

הסיפור התחיל כמה שבועות לפני, כשישבתי מול הרופא הזקן והמנוסה שלי שקבע באופן חד משמעי שעלי להיפרד מסוכר מעובד, קמח לבן, מטוגנים, ובגדול- כל מה שעושה שימחה בלב.

הסתכלתי עליו בחוסר סבלנות, כאילו הוא משוגע.
"ומה עם אלכוהול?" קטעתי את דבריו באמצע.

"אסור".

טוב, אולי תהרוג אותי וזהו!". "

בדרך הביתה עברו במוחי הרבה מחשבות מרושעות, "קל לו לדבר, לזקן הזה, הוא כבר חי את חייו, הוא כבר תקע מספיק גלידות, אכל מספיק צ'יפס! בטח אפילו כוס יין אחת עושה לו צרבת, אבל אני?! הנהנתנות שלי היא חלק מהצ'ארם! איך בדיוק אני אעביר עכשיו שנה, אולי יותר, בלי פיצה?! בלי קינוח בסוף הארוחה?! בלי ערק?! למען השם, איך אני אשרוד ככה דייט?! "

האמת שבלי קשר, ניסיתי כבר שנים לשנות את הרגלי האכילה הקלוקלים שלי- ניסיתי טבעונות (החזיק פחות מיומיים), ניסיתי סוג של צמחונות לייט, אפילו נסעתי לקורס תזונה שנמצא בגליל, רק כדי להפסיק לאכול ג'אנק כל היום, בחיי שרציתי לעשות שינוי, אמיתי, מתוך אהבה עצמית טהורה, אבל מה לעשות, גם הייתה לי אהבה טהורה לבורקסים…

אז שנאתי את הרופא, ושנאתי את הרעיון, ושנאתי את המצב, וככה כל ההתנגדויות צפו בי, שבוע, שבועיים, שלושה, כי אמנם ידעתי שעם דיאטה כזו אני אוכל להחזיק פה עד גיל 100, אבל מה זה שווה אם לוקחים לי את כל הכיף?!

אך בשבוע שבו צולמה התמונה כבר הייתי במקום אחר, בסיום שבוע השחיתות…

כמתנת פרידה לעצמי לפני השינוי, החלטתי במשך שבוע אחד לקחת את התשוקות הקולינריים שלי עד הקצה.

אלו היו ימים בהם בלסתי כל כך הרבה מתוק שכבר היו לי גירודים בגוף, ובערבים ירדתי כל פעם על אלכוהול מסוג אחר- ערב טקילה, ערב קמפרי, ערב ערק, ערב יין… לא הפסקתי עד שהראש שלי היה מסתובב…
ולא, לא עשיתי את זה באמת בשביל הטעמים, ואפילו לא בשביל השיכרות, אם כל האהבה אליהם, זה הכסף הקטן…
הקונספט של "מי אני אהיה בלי הנהנתנות הזו שלי?" זה מה שהפחיד אותי יותר מכל.

אז מימשתי את מה שחברת השפע לימדה אותי מאז ומתמיד – כיצד אפשר לטרוף עולם ומלואו, ועדיין להישאר רעבה.

תוך כדי הדיאטה עצמה, היו רגעים שהסתכלתי על עצמי מבחוץ, ולא יכולתי שלא לתהות- מי זו האישה הזו שאומרת "לא", כשמציעים לה פרוסת עוגה?

מי זו האישה הזו שאוכלת אורז מלא ושותה חלב נאקות?

מי זו האישה הזו שמתשאלת ארוכות את המלצרים על רכיבי הרוטב במנה?

מי זו?! זו באמת אני?!

לאט לאט שמתי לב, לכל מיני שינויים עדינים שמתחילים לקרות- שנהייתי יותר אנרגטית, שחוש הטעם שלי מתחדד, זה נחמד, סבבה, אבל בתכלס, למי אכפת?! חוסר הספונטניות, והיציאה נגד ההרגלים שלי, הכאיבו לי.

אפילו הובכתי לשבת בבר- המקום מלא, יש אנשים בתור, ואני יושבת לי שם, מזמינה לי מים מינרלים. נראה לי שברוסיה היו שמים אותי בכלא על כזו התנהגות…

ככה העברתי חודשיים, הקפדתי על התזונה ולא זזתי ממנה מילימטר, אך ברגעים השקטים שלי עם עצמי, (בעיקר בעודי אוכלת קינואה), לא יכולתי שלא לתהות: "אלוהים אדירים, למה הדרישות של הגוף כל כך פשוטות וענוות, משמימות ממש, אל מול המאוויים האינסופיים של התשוקה?"

ואז בשעה טובה הגיעה לה חופשת הקיץ.

וכידוע, מה שקורה בחופשת הקיץ, נשאר בחופשת הקיץ….

וכשנכנסתי לחדר האוכל של מלון היוקרה, בידיעה שהכל מותר, הרגשתי שהגעתי לדיסנילנד-

כוסיות קטנות עם דליקטסים, סלטים מיוחדים, כבושים, דוכן גבינות ענקי, אנטיפסטי, יוגורטים, עוגות, קוראסונים, פנקיקיים, בורקסים מעודנים, לחמים, עוגות, אפילו פאדג' שוקולד!

מילאתי צלחת, או יותר נכון, ארבע צלחות, בכל הטוב הזה, כי אחרי הכל, למדתי שיש רק דבר אחד בעולם שמרגיש טוב יותר מהתגברות על התשוקה…

סוף כל סוף להיכנע לה!

התחלתי עם עוגת גבינה אפוייה, אחד המאכלים האהובים עליי, העמסתי חתיכה דשנה על המזלג והכנסתי לפה.

"איכס!", כמעט ירקתי את הביס על הצלחת, "מה זה?! למה זה כל כך מתוק?!"

ניקיתי את המזלג, וניסיתי את עוגת השמרים, לקחתי ביס, והפנים שלי ממש התכרכמו מרוב מתיקות, "מה למען השם מנסים לעשות כאן, להרעיל אותי?!"

חוש הטעם שלי כל כך התחדד עד שנולדה בי היכולת לרדת לעומקם של הטעמים, המתיקות הזו כבר לא הסתדרה לי, הרגישה טו מאצ', כאילו היא נועדה להאפיל על איזה משהו…העדפתי להתענג על הטעמים הטבעיים והעירומים של הפירות שכבר התרגלתי לאכול.

כשהוזמנתי לסט הצילומים בסיום אותו שבוע הפקרות, וגיליתי להפתעתי שאני הולכת להצטלם עם פירות, (שהם הממתקים היחידים שנותרו לי בתפריט), החלטתי להכניס לתוך התמונות את המשאלה הזו שבי- להתענג עד הסוף מהדברים הפשוטים, ולהצליח ליהנות מהם באמת.

ובדיסנילנד גיליתי שזה מתחיל לקרות…

שיש לי את היכולת לקחת מאכל פשוט- שזיף, אפרסק, אבטיח, ולהתרכז בו ולהתענג עליו, כאילו היה עולם ומלואו.

זו הייתה המתנה הראשונה שזכיתי לה בעקבות הדיאטה.

אבל המתנה הבאמת גדולה, הייתה לגלות שיש דברים שאי אפשר לקחת מאף אחד, אף פעם.

הנהנתנות שלי מעולם לא נעלמה, היא רק התרחבה מתוך היכולת לקחת את היצר ולנתב אותו למקומות אחרים, מעודנים.

מקומות בהם המושא הוא כבר לא שוקולד או פסטה והאמת, אפילו לא אבטיח, אלא מה שקיים כרגע- החיים עצמם.

להתבונן על ההרים, להתנדנד על ערסל, לצוף על המים, לשמוע את הרוח לוחשת באוזן, להאט, לשהות בתוך הרגע עד שהוא הופך למובן, לנתב את היצר לעבר המקומות הנעלים שהציעה לי חופשת הקיץ, היא זו שהובילה אותי לתחושות שהן מעבר למילים, ולתובנות שמתחברות לאקסטזה.

דווקא היצר, שבאופן פרדוקסלי נחשב לנמוך, למשהו שצריך להדחיק או לעצור, דווקא הוא בה ללמד אותנו אך ורק דבר אחד – עד כמה אנחנו נפלאים.

וזה קורה מרגע שיודעים לנתב אותו מבעד להרגל, לעבר מה שחשוב באמת.

בחופשת הקיץ, היה לי פנאי להתכנס פנימה ולהיזכר בכל הפעמים בהן השתחררתי מהתמכרויות אחרות שלי- קפאין, מריחואנה, הגבר שאהבתי.
כמה קושי היה שם בהתחלה, בדידות, ריקנות, מה שתירצו, אבל בסופו של דבר העצב התפתח לראייה רחבה יותר, שלווה יותר, שאיפשרה לי לחוות את העולם מעוד זווית, הרבה מעבר לדברים שהאמנתי שאני לא יכולה בלעדיהם.

ידעתי בתוך תוכי, כפי שכבר קרה לי בשחרור מהתמכרויות קודמות, שדווקא בעבודה מול היצר, מסתתרת קפיצה קוונטית.

אבל לא תיארתי לעצמי, שאולי הפעם גם יוולד לו צ'ארם חדש…