פה אני חולקת את אחד הכלים היעילים לחידוד הקול האותנטי שלנו

היום אני רוצה לדבר על אחד מעקבי האכילס שצפים שוב ושוב בחדר טיפולים.

לעיתים, יוצר יכול לעבוד על החומרים שלו למשך תקופה ארוכה, ואז ברגע האמת, כשאמורים לצאת החוצה,

פתאום מתחילים התירוצים…

"זה לא מוכן", "זה לא בשל", "זה לא מושלם".

לעיתים מגיעים אלי מראש רק בגלל שיש המון חומרים במגירה,

אך אין די אומץ להוציא אותם החוצה. כמעט כולם קוראים לזה "פרפקציוניזם"

אך כבר ברור לי מה עובר בשלב הזה על היוצר- כשאנחנו מוציאים משהו מתוך דם ליבנו, ומקבלים על כך ביקורת-

וואו! כמה זה יכול להיות כואב! כמה זה יכול להיות מפחיד!

ממש עד הרמה שלפעמים נרגיש צורך להימנע מהחלומות שלנו, ולחזור למגירה…

אך יש עיקרון, שהוא ממש ברמה של חוק רוחני אותו צריך להבין בהקשר של עשייה יצירתית-

אנחנו צינור.

וברגע שאנחנו מסרבים להוציא חומרים החוצה, נוצרת סתימה. ממש כך!

ואגב, אתם יודעים מה קורה למים שעומדים באותו מקום במשך זמן רב….הם נהיים מעופשים.

כלומר החוק היצירתי אומר שעלינו להתרוקן בשביל להתמלא!

ברגע שכל החומרים היצירתיים נותרים רק בראש שלנו, אין מקום לחומרים חדשים ומעודכנים להיכנס.

מה שיכול להפוך לתקיעות ולהתבטא בתחושות שליליות ושגויות בנוגע ליכולת היצירתית שלנו.

אבל רגע?

מה קורה כשהחומרים לא בשלים?

איך אני בוחר אילו חומרים לחלוק?

ובכלל מה הקשר בין הוצאה של חומרים החוצה

וחידוד הקול הייחודי שלי?

על כל זה אני מסבירה בסרטון ממש כאן