סיפור השראה אמיתי לכל היוצרים בארון…

אחת הפגישות הגורליות בחיי קרו בגיל 8. חזרתי הביתה כרגיל משיעור פסנתר, כשפתאום ילד ששיחק בכדור עצר אותי ושאל: "ילדה, אל מי את מדברת?"
"אל עצמי" אמרתי כמובן מאליו
"אבל אף אחד לא מדבר אל עצמו…" הוא אמר לי מופתע
"מה?!" שאלתי באי הבנה..
"כן, תסתכלי…." הוא אמר והצביע לרחוב. הבטתי והוכיתי הלם. כל האנשים שעברו שם הלכו ושתקו. שתקו! פתאום, מלבד שאון המכוניות, הייתה דממה. (מדובר בתחילת שנות ה90, זה היה עולם אחר, פרה-היסטורי, בלי פלאפונים), אני ממש זוכרת את המחשבות שעברו לי בראש, "אבל זה לא יכול להיות! נילס ומרקו וסבסטיאן מבת הים הקטנה, כולם הוליכו אותי שולל?!" אני זכרתי בראש שלי, שכל הדמויות מכל הסרטים, תמיד מדברות לעצמן! "איך זה יכול להיות?!"

מאז כל פעם שעברתי ליד הבניין הצצתי לראות אם הילד שם. קצת התאהבתי בו, כי קראו לו מאיר כמו אבי שהערצתי, כי הוא היה גדול ממני בשנה וכי הוא גר בבניין הכי חדש ברחוב המקביל. גם רציתי להגיד לו תודה על הגילוי החשוב, כי מאותו רגע שהפסקתי לדבר אל עצמי, התחלתי להיות יותר מודעת לסביבה, והרבה פחות מוזרה. התחלתי סוף סוף להיות כמו כולם.

 

אבל עוד משהו קרה… מאותו רגע שהפסקתי לחלוטין לדבר אל עצמי. (ובהתחלה היה לי ממש קשה ולא טבעי), הרגשתי הרבה פחות ברורה לי. כמובן ששמעתי את המחשבות שלי, אבל זה לא היה אותו דבר, המחשבות באות והולכות, נשכחות ומעורפלות, והרוח שלי- הקול, הממוקד, הצלול, החל להיעלם.

 

השנים חלפו. החלום שלי היה להיות סופרת, אבל הלכתי ללמוד קולנוע. (זה נראה לי יותר פרקטי באופן יחסי), ואז שמתי לב בשיעורי התסריטאות, שכשאני כותבת משהו באמת מהלב, היה בו תמיד איזה קסם מיוחד, אבל מצד שני הקטעים גם היו מאוד בוסריים ומבולבלים, וקיבלתי על כך ביקורת. בשביל להשתפר למדתי את כל חוקי הכתיבה האפשריים, בין אם הם היו בסילבוס ובין אם לא, ואז הכתיבה שלי הידרדרה לגמרי. התסריטים שלי היו כמו גופה בחדר קירור- כל האיברים קיימים, כל החוקים, אבל אין נשמה. שום חיים אמיתיים לא זרמו מהדפים, שום רגש כן. כמובן שאותם תסריטים קיבלו ביקורות נוראיות, מה שגרם לי להתחבא עוד יותר. היו שנים שלמות בהן העט שלי לא נגע בנייר. הנחתי שפשוט אין לי כישרון, ועברתי לתחומים אחרים. אבל איכשהו, ברגעים אפלים, ברגעי אור, זה תמיד חזר לשם. מין צורך לא ברור, לא מוסבר, לבוא לידי ביטוי. להוציא החוצה את עולמי הפנימי, לתת לרוח שבי מקום. איך שלא הופכים את זה, זה תמיד חזר לשם. ביטוי.

 

את הספר שאני כותבת היום התחלתי לפני 6 שנים. היום אני באמצע שלו. הספר הוא לא באורך האודיסאה, האמת שהוא לא ארוך, אבל 3 שנים לקח לי, 3 שנים!!! לשכוח את כל מה שאי פעם לימדו אותי, את כל החוקים, את כל הכללים, את כל הטיפים, את כל קיצורי הדרך, את כל הרוברט מקיים והקובי ניבים, ולהיזכר רק בדבר אחד- בילדה הקטנה שנשארה מתחת לבניין הכי חדש ברחוב המקביל שמאז הצהיב והתקלף. הילדה בעלת הקול הפנימי החד והברור, שלא פגשתי יותר מ 25 שנה- האמת הפנימית שלי. קמתי למשמרות כתיבה ב4 בבוקר, בהיתי ארוכות בדף הלבן, התחבטויות, נקודות שבירה, מדיטציות, לקח לי 3 שנים של עבודה אינטנסיבית עד שהצלחתי לחלץ את אותה ילדה ולכתוב מתוכה. ואז קרה דבר שלא ציפיתי. לא רק שכתבתי מתוכה, התחלתי לפעול מתוכה. לנהוג בלי פחד, להיות ברגע במלוא התום, ולעשות את מה שנכון בלי קשר לתוצאות. ודווקא אז, כשלא חשבתי על התוצאות, הן התחילו להגיע מעצמן. מתוך אותה ילדה קטנה, קם העסק שלי, ובעקבותיו נכנסתי למשחק חדש שנקרא- הגשמה עצמית.

 

*בתמונה – הילדה הקטנה שהלכה לאיבוד, והוחזרה לבעליה