פוסט אחר ונטול קלישאות על המתנות שמעניקה ההקשבה…

בשנים שלי כתחקירנית בטלוויזיה חלק מתפקידי היה להיות סוכנת מכירות. טוב נו, לא סוכנת מכירות רגילה, כי לא רציתי את כספך, אבל אם כן רציתי אותך, רציתי את כל כולך- את הסיפור שלך, הפרטיות שלך, ומה שמסתתר בצפונות ליבך.

אולי הניסוח הנכון לתפקיד יהיה- סוכנת חוויות אקסטרים.

העבודה, לכאורה, נשמעת נוצצת, אבל בתכלס היא סיזיפית ומורכבת. תמיד לקחתי פרויקטים רגישים, בהם לאנשים יש הכי הרבה מה להפסיד. אצלי אף פעם לא עמדו בתור, אם כבר, אני הייתי מאלו שמחכות לבן אדם מתחת לבית, מקווה שאיכשהו האפשרות החדשה והפתאומית שאני מציעה, תצליח להקסים…

לעיתים לוקח חודשים להגיע לאדם הנכון, וברגע שסוף סוף מגלים אחד כזה, אי אפשר לקבל לא כתשובה.

אין מקום לטעויות.

לא יעזור לי כאן נאום מוכן מראש או איזו הטבה, כדי לשכנע, אני צריכה להבין תוך כמה רגעים מי עומד מולי ומה מפעיל את נימי נשמתו.

האם מטבעו הוא מחפש הרפתקאות? אולי הוא רודף צדק? או אולי יש לו איזו שאיפה נסתרת לביטוי?

למזלי, ממש בתחילת דרכי, קיבלתי עצת זהב ממפיקה מופלאה שעבדתי איתה בכלבוטק.
"אם את כבר מגיעה למישהו שאת רוצה- את שותקת! שותקת וגם נותנת לשתיקה להיות!"
לא הבנתי על מה לעזאזל היא מדברת: "מה זאת אומרת לשתוק?! איך אני אגלה את האמת אם אני שותקת?! איך אני אשכנע מישהו ללכת איתי, אם אני אשתוק?!"

הניסיון (והזיעה הקרה, וההתהפכויות בלילה במיטה, ודפיקות הלב והפישולים בהדרך) הבהירו לי את כוונתה. לא מדובר בשתיקה רגילה, מדובר בשתיקה פעילה, היא התכוונה שעלי להקשיב.

ואני כמובן לא מדברת על ההקשבה רגילה בה מישהו מדבר איתי ואני מתעסקת במה לענות לו, ומה הדבר שהוא אמר מזכיר לי, ומה הדעה שלי עליו כאדם.
לא לא.

אני מדברת על מצב בו אני מתרוקנת לגמרי מכל המחשבות, מכל השיפוטים, מכל הטרדות, וכל פעם שמשהו עולה לי בראש, אני מניחה אותו בצד, ועומדת ריקה וחשופה מול הרגע הזה,

נוכחת לחלוטין אל מול הלא נודע.

ואז מתוך הריקות, קרה דבר מופלא…

כאילו על אוטומט זיהיתי סימנים, שפת גוף, רצון…

ומהר מאוד גיליתי שלא משנה אם האדם מולי לבש שטריימל או חליפת גלישה, המשותף בינינו, תמיד היה רב מהשונה.

ועם המשותף אפשר לעבוד, הוא לא ערטילאי יותר, הוא ידוע ומוכר.
ואז איכשהו, תמיד נאמר הדבר הכי נכון ונעשה הדבר הכי נכון , באינטואיטיביות, ביצירתיות, באפס מאמץ.

כי כשכשויתרתי מראש על העיסוק בתיוגים, בסטראוטיפים, במחשבות, במילים, למעשה ויתרתי גם על החסרונות שלי,
ואיפשרתי להקשבה להיות מה שהיא- אינטלגנציה טהורה.

ההקשבה היא המקום בו הלב, שיכול להרגיש את כל הרגשות, והראש שיכול ללמוד את כל הלמידות – מחוברים ישירות לחיים, ונשלחים כמו ראש חץ עמוק לתוך הרגע.

ההקשבה היא המקום בו ההיסטוריה שלנו, הסיפורים שאנו מספרים לעצמו, התכונות, האישיות והפגמים, נמסים למגעה של שורש הנשמה.

ולפעמים לפעמים לפעמים, באופן בילתי צפוי שמרגיש כמעט כמו טעות, נעלמים בתוך הקשבה הטהורה ומתעוררים לחופש בילתי מוגבל שהוא מעבר למילים.

זו מין תחושת קיימות שכולה חסד, בה הכל מתחבר והכל מובן, והכל במקומו הנכון מונח, בטוב ללא סייג.