פוסט אישי ביותר על סיפור הגירושים שלי…

היום אני רוצה לכתוב על המורה הרוחני הראשון שלי.

פגשתי אותו במחאה החברתית, אולי חלקכם מכירים אותו. אני כתבתי עליו, או יותר נכון על האהבה שלי אליו הרבה פעמים.

יש לי ממנו אפילו ילדה.

הוא לא לימד אותי על עצמי דרך שיחות נפש אל תוך הלילה, וגם לא דרך שיעורים על מדיטציות וחוקי היקום.

ועדיין האופן הפשוט והפראי בו אהב אותי, האופן המוחלט בו קיבל אותי, אפשר לי לרפא את הפצעים הפתוחים והעמוקים שלא נתנו לי מנוח. אותם כאבים שהעסיקו אותי כל כך, עד שהשכיחו ממני, את מי שאני מסוגלת להיות.

הייתי כמעט בת 30 כשהתחתנתי וידעתי, שלא שמחתי מספיק בחיי. חייב להיות משהו מעבר לזה, חייב להיות… ידעתי זאת כמו אדם המסתכל אל האופק ויודע שמאחוריו קיים עוד נוף.

והנה, דווקא אני מכולם, זו שמעולם לא תלתה את תקוותיה בגברים, אותה ילדה להורים גרושים שנכנסה למוסד הנישואים בהרמת גבה גבוהה וצינית, ראיתי, כי טוב.

האמת, אפילו לא ידעתי שאושר צרוף כזה בכלל אפשרי.

והאמת באמת, בסוד אגלה שהימים היפים ביותר בחיי, היו איתו, ואיתו בלבד. אפילו בהולדת ביתי לא הייתה חדווה שדמתה לאותם ימים בילתי נשכחים של שנת נישואינו השלישית, הימים בהם כל מי שחשבתי שאני דעך לתוך שלוות נפש מוחלטת, ומתוך אותם רגעי זיכוך ברורים כשמש, לקחתי את חיי לכיוון חדש לחלוטין.

יא ווארדי איזה מורה!

אבל ישנם שני אתגרים באהבה- האחד, הוא למצוא את אותו חיבור מחשמל, זה שמוציא את הכי טוב בך, זה שמרפא אותך, ומידי פעם מזניק אותך לתת כיף לאלוהים.

והשני הוא לשרוד את ההשתנות.

כי אפשר לקחת רגש יפה ולהכניס אותו לקופסא – אפשר לנדור נדרים מול כל האנשים שאנחנו אוהבים, אפשר לכמת את האהבה לכסף- לכתוב כתובה, לפתוח חשבון משותף, לקחת משכנתא, אפשר גם להביא ילדים…

ועדיין שום דבר לעולם לא נשאר אותו דבר.

ואת ההשתנות, לצערי, לא שרדנו.

רציתי להאמין שהייתה שם דעיכה איטית, אך האמת היא, שקרתה לנו תאונת שרשרת של אירועים מאוד לא פשוטים, שלאחריהן היה פייד אאוט ארוך ועצוב.

ובתוך כל זה, הריפוי הפנימי נמשך, ונהיתי חזקה יותר. וככל שהלכתי והפכתי לאדם רגוע יותר, מסודר יותר, בטוח בעצמו יותר, האדם השלו והכן שתמיד רציתי להיות, כך הקשר הלך והתמוסס לנגד עינינו.

מדהים עד כמה לא תמיד אנחנו מבינים את המשמעות שאדם מסויים משחק בחיינו, גם אם הוא לוקח את התפקיד האינטימי ביותר.

מרגע שלמדתי, מי ומה אני באמת, השיעור בינינו תם. שנינו ידענו את זה, ניסינו לעצור את זה, אך בסופו של דבר כל אחד הלך לכיוונו הוא.

לפני כמה ימים לקחתי את קו 18 בדרכי אל הרבנות.

שם התחיל הטריפ.

התחילו לעלות הפלשבאקים- מהדייט ההוא, ומהרגע הזה, ומהחוויה ההיא. כבר חשבתי שסיימתי עם כל אלו, אבל ככה הם עלו אחד אחד, כמו חרוזים בשרשרת, והדמעות ירדו מעצמן. הנוסעים באוטובוס היו מספיק נדיבים להעניק לי 4 כסאות, כנראה שהם ראו שאני צריכה קצת ספייס…

ירדתי בתחנה של רחוב דוד המלך, מתוחה כמו קפיץ.
"הבאת את הכפכף?" שאלתי את המורה שלי, כי האמת, הגעתי מוכנה ל-4 שעות של השפלה אמיתית! סיפרו לי שיזרקו עלי נעל, שירקו עלי, שיאמרו שם דברים משפילים. הרבה סיפורים התערבבו לי בראש.

אבל האמת שלעניות דעתי, אם כבר מישהו טורטר ואולי קצת הושפל, זה היה המורה שלי. אני סך הכל ישבתי שם ונחתי, בזמן שהוא היה צריך להקריא כל מיני דברים לא ברורים, ולשחק מין משחק מוזר מול המוסד בו הוא מקבל נוצה ענקית שנראה כאילו נקטפה הבוקר מאיזה נשר, ואז הוא צריך למסור אותה, לקבל שוב את הנוצה, ואז למסור אותה.

ובין מסירה אחת לשנייה, אנחנו פשוט מחכים שעות בחוץ, כשלא ברור מה אנשי הדת עושים שם בפנים. כשפים? תפילות? וודו? באנגים? רק אלוהים יודע.

עם זאת, כנראה שהיהדות עלתה על משהו…אחרי הכל אין כמו טקס טוב, מלא בביזאריות וארכאיות, בשביל למוסס את הקרח…

וככה, בהמתנה, אמיתות נאמרו באופן בילתי מתוכנן. אמת כואבת, אמת מצחיקה, אמת משחררת.

יצאתי משם מגורשת, אך יודעת שהאהבה מכלה את כל הטקסים. כפי שאין טקס שיכול לסגור אותה בקופסא ולשמור עליה לנצח, כך גם אין טקס, מוזר ככל שיהיה, שיכול לחנוק אותה למוות.

אף טקס לא יכול לקחת, את מה שהוא היה עבורי- האחד שלימד אותי על עצים ופרחים, האחד שלימד אותי מהו בית, האחד שלימד אותי, שאפילו השמיים יכולים להיות חוף מבטחים.

לא הייתי מוותרת על דקה אחת.

אני יוצאת לחופש בהתרגשות וסקרנות מהבאות, יודעת ששום דבר לא הולך לעצור בעדי מלהיות אני, במקסימום שלי.

זו העת שלי עכשיו.

והרי אני לא לגמרי לבד. בכל אשר אלך, אני אקח את התקופה שלנו ביחד, ובעצם אותו.

אם יש מילה אחת בשפה העברית, שתוכל לסכם את 7 השנים האלה, היא תהיה זו-

תודה!