פוסט אישי על אחת הטעויות הגדולות שאנחנו עושים כהורים…

לפני כמה שנים הפכתי לאמא, וההורות הביאה איתה אינסוף רגעי חסד,
והתמוגגות,
ומתיקות,
ושיעמום.
כן, גם שיעמום, אחרי הכל- כמה פעמים אפשר לנהל את אותה שיחה מרתקת על "איך עושה פרה?"
כמה פעמים אפשר להרכיב פאזל של ארבעה חלקים?
כמה פעמים אפשר לקרוא את האריה שאהב תות? כבר בא לי להרוג את האריה הדביל הזה, לחנוק אותו עם התותים…

ולהוסיף לזה שיגרה שלמה של כביסה, אוכל, חיתולים, כביסה אוכל חיתולים, ומעל זה מלחמה על שעות שינה, ניקיונות, משרה מלאה, וזהו- נכלאתי בשיגרה וסיימתי את היום על ארבע.

אבל אני אדם של פתרונות, ומהר מאוד הרגשתי שפיצחתי את השיטה- איך גם יהיה לי מעניין, גם אחסוך זמן וגם אצמצם את הניוון האינטלקטואלי.

פיצול.

הגוף נמצא במקום אחד, הראש נמצא במקום אחר.

נגיד אם הייתי קוראת לבת שלי את הסיפור הלא אמין על מיץ פטל, למה שבמקביל בראש אני לא אפתור כל מיני עניינים של העבודה? או אעשה רשימת קניות לסופש?

זה גאוני! הגוף פה- הראש שם, הרי אני יודעת שזה אפשרי! עשיתי סקס כמה פעמים בחיים שלי, חצי מהסיכום השנתי לרואה חשבון עשיתי כש…טוב, סליחה, זה שייך לסיפור אחר…

השיטה עבדה יפה, והייתי גאה בעצמי על איך אני מלכת היעילות, לא מבזבזת אף דקה, מנצלת נכון את הזמן, עד שכל הטוב הזה התפוצץ לי בפנים.

וזה קרה במקום הכי רגיש עבורי, המקום בו אני הכי חלשה, הכי נזקקת.
המטבח.

לצערי, שום גן חבוי לא יצא אחרי הלידה וחילק לי מתכונים, יכולת קיצוץ מהירה או לפחות איזשהו טאצ'. עד היום כששואלים את הבת שלי: "מה את הכי אוהבת שאמא מבשלת?"
היא עונה: "אבוקדו".

איזו דקירה בלב!

ובדיוק בגלל זה באותו יום חורפי מאוד התרגשתי, כי יזמתי אירוע קולינרי לכבודה.
"את יודעת מתוקה", אמרתי לה, "אמא לא רק מחממת נהדר במיקרו, אמא יודעת לעשות עוד הרבה דברים".
"באמת?!"
"כן, באמת!" קראתי, אפילו קצת ברוגז.
הנחתי כסא גבוה עבורה בין השיש לכיריים, ואמרתי לה, שהיום אנחנו מכינות סחלב.
שפכנו יחד לסיר את האבקה, את החלב והמים, שמתי על האש והתחלתי לערבב.
עירבבתי, עירבבתי ועירבבתי…
"וואי, כמה זמן צריך לערבב את הדבר הזה?!"

ביד אחת בדקתי את הוראות ההכנה, ביד שנייה עניתי בפלאפון לכמה הודעות מהעבודה, עד שמשום מה, הבת שלי עשתה תנועה מוזרה, לא צפוייה, איבדה שיווי משקל, נשענה עם היד קדימה ו…

קרה הנורא מכל.
תכולת הסיר עפה לה על הגוף, על הפרצוף, על הכל.

פה תם החלק המשעשע של הסיפור.

הילדה צווחה וצרחה מכאב, ואני נכנסתי להלם, לא ידעתי מה לעשות.
בן זוגי רץ למטבח בטיל, לקח אותה למקלחת וטיפל בה, בעוד המחשבות שלי רצות ב200 קמ"ש, 300 קמ"ש, מהירות האור.

לקח לי בערך 3 דקות עד שהצלחתי להתאפס, ובינתיים הזמן כאילו שינה מימד, כל הפחדים וכל החטאים שלי כאמא צפו בלי שליטה, הלוך ושוב, בהתקף פאניקה:

"מה יהיה אם הנזק הוא בילתי הפיך? מה יהיה אם משהו ישתנה? אני לא אסלח לעצמי לעולם, לעולם! לא על מה שקרה היום, ולא על כל רגעים שמסמסתי במו ידיי כי חשבתי שיש משהו יותר חשוב, יותר דחוף, מהילדה היחידה שלי… אלוהים ישמור, איך לא שמתי לב?! איזו טיפשות!"

רציתי למות.

האשמה אכלה אותי מבפנים גם הרבה אחרי שגיליתי שהפציעה של הבת שלי הייתה שיטחית. על העור שלה לא נשאר אפילו סימן, אך אצלי שום דבר לא נשאר כשהיה.

פתאום ראיתי באופן ברור עד כאב, איך כל ההתנהלות שלי הייתה טעות טקטית אחת גדולה. איך אני עסוקה בלרדוף אחרי דברים, בלהספיק, להספיק, להספיק, מבלי להבין, שהחיים שלי קורים בזמן שאני חושבת על דברים אחרים…

אולי אם לא הייתי בורחת מהרגע למען איזו הישגיות מדומה, הייתי דואגת שההורות לא תיראה כמו רשימה אינסופית של משימות וחובות.
אולי אם הייתי ברגע, הייתי מכניסה יותר ממי שאני פנימה ועושה בחירות שקשורות פחות לרעיונות שיש לי בראש בנוגע לאימהות ויותר קרובות לאהבות והיכולות שלי.

הייתי מספיקה פחות, הייתי צריכה לעשות בחירות, זה נכון, אבל הייתי משתפרת לא רק כאמא אלא גם כרעיה ועובדת.

כי כשאני מחוברת לרגע, לכאן ועכשיו, אני תמיד מושחזת בתוך הכוונה

ואותה הכוונה, הנקייה, הבסיסית, היא הנותנת את העוצמה להיות מי שאני באמת.

אדם טוב יותר.