אחד הטיפים הטובים ביותר להבנת התודעה שלנו

יום אחד יצאתי לטיול לבדי בקיבוץ בו התארחתי, ולקראת סיום ההליכה מצאתי בתוך סבך עצים- סלון.

ממש סלון אמיתי, עם ספות, שולחן קטן, מערכת תאורה, רק היה חסר מסך פלזמה בשביל להשלים את הארצישראליות באמצע הטבע. "לא נורא", חשבתי לי, נשכבתי לנוח על אחת הספות ובהיתי במסך האהוב עלי מכולם- השמיים.

תמיד אני אומרת שמספיק להתבונן בטבע, בשביל ללמוד את כל הנחוץ על טיבה של הרוח האנושית, והשמיים תמיד סיקרנו אותי, לא רק בגלל השתנותם ויופיים, אלא בעיקר באיכות שלהם, שדומה באופן מפתיע לתודעה עצמה.

נשכבתי על הספה, ובהיתי בעננים ללא שום כוונה מוגדרת, אך למוח רצונות משלו, ומטרתו קודם כל לתת תחושה של ביטחון. כדי לעשות את זה, הוא נאחז במוכר, מייד מנסה ליצור סדר ומשמעות, ואז אפילו ממשהו אמורפי כמו ענן, הוא התחיל ליצור היגיון של צורות.

אני מודה שהוקסמתי מהמראות- ראיתי דג נפוח משייט בשמיים, וחזיר שמנמן, ופטריה חייכנית, וגמל עם זקן ארוך ועוד מלא מלא יצורים שחלפו בדממה ברקיע, רק כשלפתע ראיתי גם תנין אכזר עם לוע פתוח שמתקרב לארנב קטנטן וחסר אונים.

והנה הוא מתקרב ומתקרב, עוד רגע בולע את הארנב, ואני מזהה איך לפתע העיניים שלי נפתחות לרווחה, איך מתרחש בי כיווץ בגוף, לרגע שוכחת שבכלל מדובר בעננים.

ואז העננים ניפגשו.

טוב האמת, שהם מעולם לא ניפגשו, הארנב הקטן והתנין האכזר חלפו מבלי להפריע ברבדים שונים של השמיים, אחד על פני השני, ובינתיים הארנב הופך לדבורה והתנין הופך ליונה ענקית, וכל אחד ממשיך במסעו הלאה עד שהוא נמוג או מתמזג עם ענן אחר, ואיזה פלא…העולם לא קרס לתוך עצמו…

עכשיו, מה שאני מתארת כאן- האופן האישי בו נקשרתי לעננים, הוא דימוי מדוייק, לאופן בו אנו רקומים בתוך המחשבות שלנו, לאופן בו אנו נסחפים אחר מאחז העיניים של הסיפורים המדומיינים שלנו, עד כדי שיכחה של אחת המעלות החשובות שלנו כבני אדם-

פיקחון.

מהי כוונתי?

המחשבות הן העננים על פני שמי התודעה.

כשאנחנו מוקסמים מ"העננים" האלו, ומעניקים להם תוקף מופרז של היגיון ומשמעות, אז אנחנו נתקפים בפחד, חרדה, לחץ, ושוכחים מהעובדה שמדובר סך הכל בעננים, ורוב הסיכויים שהם יחלפו כלעומת שבאו.

והסוד הוא שמרגע שמפסיקים להיצמד לענן אלא מסתכלים על תנועת גרמי השמיים כולה, הבהלה נפסקת.

ההתבוננות על העננים שלנו כתנועה, מלמדת לזהות איך נעים בנו ענני התשוקה, ענני הפחד, ענני הצער, איך הם משתנים, משייטים, נמוגים לעומת הלך רוח אחר, על פי מזג האוויר המשתנה של הלב.

השמיים מספקים לנו את אחד התירגולים הכי מעמיקים, הכי מענגים, הכי פשוטים אל ליבה של התודעה, כי התירגול המוחשי הזה של תנועת גרמי השמיים, היא אותה סוג של התבוננות מיטיבה פנימה.

ההתבוננות השקטה שוב ושוב ושוב רק על התנועה של רחשי הלב, בלי הפרשנות, בלי היקשרות, בלי היאחזות, רק מתוך זיהוי של הלך הרוח, יוצר יציבות שטיבעה פיקחון.

מתוך אותו פיקחון גם ריגעי השימחה מתרחבים, הם מקורקעים יותר, שלווים יותר, פשוטים משנדמה.

ומתוך אותו פיקחון לעיתים מתאפשרת לנו הצצה מסנוורת לשמיים הבהירים, לדבר המופלא, החמקמק וחסר השם, המואר בעוצמתו הבילתי נתפסת של טיבענו האמיתי.